Mam okno na tamtą stronę,
bezczelne żydowskie okno
na piękny park Krasińskiego,
gdzie liście jesienne mokną...
Pod wieczór szaroliliowy
składają gałęzie pokłon
i patrzą się drzewa aryjskie
w to moje żydowskie okno...
A mnie w oknie stanąć nie wolno
(bardzo to słuszny przepis),
żydowskie robaki... krety...
powinni i muszą być ślepi.
Niech siedzą w barłogach, norach
w robotę z utkwionym okiem
i wara im od patrzenia
i od żydowskich okien...
A ja... kiedy noc zapada...
by wszystko wyrównać i zatrzeć,
dopadam do okna w ciemności
i patrzę... żarłocznie patrzę...
i kradnę zgaszoną Warszawę,
szumy i gwizdy dalekie,
zarysy domów i ulic,
kikuty wieżyc kalekie...
Kradnę sylwetkę Ratusza,
u stóp mam plac Teatralny,
pozwala księżyc Wachmeister
na szmugiel sentymentalny...
Wbijają się oczy żarłocznie,
jak ostrza w pierś nocy utkwione,
w warszawski wieczór milczący,
w miasto me zaciemnione...
A kiedy mam dosyć zapasu
na jutro, a może i więcej...
żegnam milczące miasto,
magicznie podnoszę ręce...
zamykam oczy i szepcę:
– Warszawo... odezwij się... czekam...
Wnet fortepiany w mieście
podnoszą milczące wieka...
podnoszą się same na rozkaz
ciężkie, smutne, zmęczone...
i płynie ze stu fortepianów
w noc... Szopenowski polonez...
Wzywają mnie klawikordy,
w męką nabrzmiałej ciszy
płyną nad miastem akordy
spod trupio białych klawiszy...
Koniec... opuszczam ręce...
wraca do pudeł polonez...
Wracam i myślę, że źle jest
mieć okno na tamtą stronę...
bezczelne żydowskie okno
na piękny park Krasińskiego,
gdzie liście jesienne mokną...
Pod wieczór szaroliliowy
składają gałęzie pokłon
i patrzą się drzewa aryjskie
w to moje żydowskie okno...
A mnie w oknie stanąć nie wolno
(bardzo to słuszny przepis),
żydowskie robaki... krety...
powinni i muszą być ślepi.
Niech siedzą w barłogach, norach
w robotę z utkwionym okiem
i wara im od patrzenia
i od żydowskich okien...
A ja... kiedy noc zapada...
by wszystko wyrównać i zatrzeć,
dopadam do okna w ciemności
i patrzę... żarłocznie patrzę...
i kradnę zgaszoną Warszawę,
szumy i gwizdy dalekie,
zarysy domów i ulic,
kikuty wieżyc kalekie...
Kradnę sylwetkę Ratusza,
u stóp mam plac Teatralny,
pozwala księżyc Wachmeister
na szmugiel sentymentalny...
Wbijają się oczy żarłocznie,
jak ostrza w pierś nocy utkwione,
w warszawski wieczór milczący,
w miasto me zaciemnione...
A kiedy mam dosyć zapasu
na jutro, a może i więcej...
żegnam milczące miasto,
magicznie podnoszę ręce...
zamykam oczy i szepcę:
– Warszawo... odezwij się... czekam...
Wnet fortepiany w mieście
podnoszą milczące wieka...
podnoszą się same na rozkaz
ciężkie, smutne, zmęczone...
i płynie ze stu fortepianów
w noc... Szopenowski polonez...
Wzywają mnie klawikordy,
w męką nabrzmiałej ciszy
płyną nad miastem akordy
spod trupio białych klawiszy...
Koniec... opuszczam ręce...
wraca do pudeł polonez...
Wracam i myślę, że źle jest
mieć okno na tamtą stronę...
envoyé par Bernart Bartleby - 15/3/2020 - 22:51
Langue: anglais
Traduzione inglese di Katarzyna Naliwajek dal sito curato dalla Birenbaum citato in introduzione.
THE WINDOW TO THE OTHER SIDE
I have the window to the other side,
impudent Jewish window
to the beautiful Krasiński park,
where autumn leaves are drenched...
And I am not allowed to stand in the window
(a very right ruling indeed),
Jewish worms... moles...
should and are to be blind.
Towards the grey-lilac evening
branches make a bow
and Aryan trees stare
into my Jewish grey-lilac window…
Let them sit in their pits, burrows...
eyes fixed on work
and away from looking
at their Jewish windows...
And me... when the night is falling...
to straighten and blur everything,
I am reaching the window in darkness
and I stare... voraciously stare...
and I am stealing the extinguished Warsaw,
its distant rustles and whizzes,
outlines of streets and houses,
stumps of its towers crippled…
I am stealing the City Hall’s silhouette,
Theatre Square is at my feet,
moon Wachmeister permits
Sentimental smuggling a bit...
As blades in night’s chest buried,
Voraciously my eyes strike,
the silent Warsaw evening,
my city blackouted throughout...
And when the stock is sufficient
for tomorrow and maybe more...
I pay farewell to the silent city,
Magically I raise my hands...
I close my eyes and whisper:
– Warsaw... speak... I am waiting...
Soon pianos in the city
are lifting their silent lids...
raising themselves to the command
heavy, somber, fatigued...
and from hundred pianos drifts
into the night... a Chopinian polonaise...
The clavichords are calling me,
in anguish swollen silence
chords over the city are floating
from underneath dead-white keys...
The end... I lower my hands...
the polonaise is turning to chests....
I return and think that it is bad
to have the window to the other side...
I have the window to the other side,
impudent Jewish window
to the beautiful Krasiński park,
where autumn leaves are drenched...
And I am not allowed to stand in the window
(a very right ruling indeed),
Jewish worms... moles...
should and are to be blind.
Towards the grey-lilac evening
branches make a bow
and Aryan trees stare
into my Jewish grey-lilac window…
Let them sit in their pits, burrows...
eyes fixed on work
and away from looking
at their Jewish windows...
And me... when the night is falling...
to straighten and blur everything,
I am reaching the window in darkness
and I stare... voraciously stare...
and I am stealing the extinguished Warsaw,
its distant rustles and whizzes,
outlines of streets and houses,
stumps of its towers crippled…
I am stealing the City Hall’s silhouette,
Theatre Square is at my feet,
moon Wachmeister permits
Sentimental smuggling a bit...
As blades in night’s chest buried,
Voraciously my eyes strike,
the silent Warsaw evening,
my city blackouted throughout...
And when the stock is sufficient
for tomorrow and maybe more...
I pay farewell to the silent city,
Magically I raise my hands...
I close my eyes and whisper:
– Warsaw... speak... I am waiting...
Soon pianos in the city
are lifting their silent lids...
raising themselves to the command
heavy, somber, fatigued...
and from hundred pianos drifts
into the night... a Chopinian polonaise...
The clavichords are calling me,
in anguish swollen silence
chords over the city are floating
from underneath dead-white keys...
The end... I lower my hands...
the polonaise is turning to chests....
I return and think that it is bad
to have the window to the other side...
envoyé par B.B. - 15/3/2020 - 22:52
Langue: hébreu
Traduzione ebraica / Hebrew translation / Traduction hébraïque / Hepreankielinen käännös:
Halina Birenbaum
(Grazie Staff!)
Halina Birenbaum
(Grazie Staff!)
חלון הפונה לצד ההוא
יש לי חלון הפונה לצד ההוא
חלון יהודי מחוצף
המשקיף על פארק קראסינסקי הנהדר
שם עלי הסתיו נרטבים...
לפנות ערב אפור-סגול
הענפים משתחווים
ומביטים העצים האריים
בחלוני היהודי...
ולי אסור לעמוד בחלון
(זהו דבר בדוק) חרקים יהודיים... חפרפרות...
מנועים בהכרח מלראות.
ישבו במאורותיהם, בחורים.
עיניהם שקועות בעבודה
הרחק מחלונותיהם היהודיים
ואני... כשיורד הליל...
להשיב הכל ולטשטש
עץ לחלון בחשיכה
ומסתכל... כרעב מסתכל...
גונב את וארשה הכבויה,
רשרושים ושריקות רחוקות,
תוי בתים ורחובות,
גדמי ארמונות...
חומד במבטי את בית-העירייה
ככר התאטרון לרגלי,
ירח מגונן מתיר לי
אותה הברחה סנטימנטלית...
חודרות העיניים הרעבות
כלהב הנעוץ בחזה הלילה
מתוך ערב ורשאי שותק,
בכיכר עיר אפלה...
וכשרוויתי די
עד מחר, אול אף יותר...
אני ניתק מעיר שותקת
בכוח מאגי מרים ידי
עיני עוצם ולוחש:
- ורשה... השמיעי קול... אני מחכה...
מיד הפסנתרים בעיר
מכסיהם הדוממים
מתרוממים הם מעצמם לפקודה
כבדים, נעצבים, עייפים...
ומתוך מאה פסנתרים עולה
אל הליל... פולונז לשופן...
קוראים הקלאוויקורדים
אל השקט המעיק
מעל העיר מתנוססים אקורדים
מעל קלידים לבנים כמת...
הקץ... אני מניח ידיים...
שב אל קופסאות הפולונז...
חוזר וחושב כמה רע
כשחלונך פונה לצד האחר...
יש לי חלון הפונה לצד ההוא
חלון יהודי מחוצף
המשקיף על פארק קראסינסקי הנהדר
שם עלי הסתיו נרטבים...
לפנות ערב אפור-סגול
הענפים משתחווים
ומביטים העצים האריים
בחלוני היהודי...
ולי אסור לעמוד בחלון
(זהו דבר בדוק) חרקים יהודיים... חפרפרות...
מנועים בהכרח מלראות.
ישבו במאורותיהם, בחורים.
עיניהם שקועות בעבודה
הרחק מחלונותיהם היהודיים
ואני... כשיורד הליל...
להשיב הכל ולטשטש
עץ לחלון בחשיכה
ומסתכל... כרעב מסתכל...
גונב את וארשה הכבויה,
רשרושים ושריקות רחוקות,
תוי בתים ורחובות,
גדמי ארמונות...
חומד במבטי את בית-העירייה
ככר התאטרון לרגלי,
ירח מגונן מתיר לי
אותה הברחה סנטימנטלית...
חודרות העיניים הרעבות
כלהב הנעוץ בחזה הלילה
מתוך ערב ורשאי שותק,
בכיכר עיר אפלה...
וכשרוויתי די
עד מחר, אול אף יותר...
אני ניתק מעיר שותקת
בכוח מאגי מרים ידי
עיני עוצם ולוחש:
- ורשה... השמיעי קול... אני מחכה...
מיד הפסנתרים בעיר
מכסיהם הדוממים
מתרוממים הם מעצמם לפקודה
כבדים, נעצבים, עייפים...
ומתוך מאה פסנתרים עולה
אל הליל... פולונז לשופן...
קוראים הקלאוויקורדים
אל השקט המעיק
מעל העיר מתנוססים אקורדים
מעל קלידים לבנים כמת...
הקץ... אני מניח ידיים...
שב אל קופסאות הפולונז...
חוזר וחושב כמה רע
כשחלונך פונה לצד האחר...
envoyé par B.B. - 15/3/2020 - 22:53
Langue: italien
La traduzione italiana di Laura Quercioli Mincer, da "Władysław Szlengel, Cosa leggevo ai morti. Poesie e prose del ghetto di Varsavia", Sipintegrazioni 2010.
LA FINESTRA DA QUEL LATO DELLA STRADA
La mia finestra dà su quel lato della strada
la mia sfacciata finestra di ebreo
guarda sul parco Krasiński
dove appassiscono le foglie autunnali.
Nella sera grigia e violetta
i rami fanno un inchino
e fissano, quegli alberi ariani,
la mia finestra di ebreo…
io non potrei guardare fuori
(una legge davvero esemplare),
i vermi ebrei… le talpe ebree…
debbono essere ciechi.
Stiano accucciati nei covili, nelle tane.
E io… quando cade la notte…
per tutto spianare, cancellare,
corro alla mia finestra al buio
e guardo famelico intorno…
rubo Varsavia dalle luci spente,
rubo rumori e fischi lontani,
profili di strade, di case,
monconi di torri malferme…
Rubo il profilo del Municipio
Ai miei piedi ho la piazza del Teatro.
Il mio Wachtmeister, la luna, (*)
mi consente il contrabbando d’amore.
Si infilano i miei occhi avidi
come un coltello nel seno della notte
nella silenziosa sera varsaviana,
nella mia città dalle luci oscurate…
E quando ho scorte sufficienti
per l’indomani, e forse più ancora
do l’addio alla città silenziosa,
e sollevo per sortilegio le mani…
socchiudo gli occhi e sussurro:
Varsavia… parlami… io aspetto…
Di colpo i pianoforti in città
scoprono le tastiere silenziosi,
si alzano da soli come per mio ordine
coperchi pesanti, tristi, spossati,
e fluisce da cento pianoforti
nella notte… la polonaise di Chopin…
Mi chiamano i clavicordi
nel silenzio rigonfio di pena
scorrono sulla città gli accordi
di tasti bianchi come sudari…
La fine… lascio cader le braccia …
Torna la polonaise nelle casse armoniche…
Resto nel buio e penso che fa male
aver la finestra da quel lato della strada…
La mia finestra dà su quel lato della strada
la mia sfacciata finestra di ebreo
guarda sul parco Krasiński
dove appassiscono le foglie autunnali.
Nella sera grigia e violetta
i rami fanno un inchino
e fissano, quegli alberi ariani,
la mia finestra di ebreo…
io non potrei guardare fuori
(una legge davvero esemplare),
i vermi ebrei… le talpe ebree…
debbono essere ciechi.
Stiano accucciati nei covili, nelle tane.
E io… quando cade la notte…
per tutto spianare, cancellare,
corro alla mia finestra al buio
e guardo famelico intorno…
rubo Varsavia dalle luci spente,
rubo rumori e fischi lontani,
profili di strade, di case,
monconi di torri malferme…
Rubo il profilo del Municipio
Ai miei piedi ho la piazza del Teatro.
Il mio Wachtmeister, la luna, (*)
mi consente il contrabbando d’amore.
Si infilano i miei occhi avidi
come un coltello nel seno della notte
nella silenziosa sera varsaviana,
nella mia città dalle luci oscurate…
E quando ho scorte sufficienti
per l’indomani, e forse più ancora
do l’addio alla città silenziosa,
e sollevo per sortilegio le mani…
socchiudo gli occhi e sussurro:
Varsavia… parlami… io aspetto…
Di colpo i pianoforti in città
scoprono le tastiere silenziosi,
si alzano da soli come per mio ordine
coperchi pesanti, tristi, spossati,
e fluisce da cento pianoforti
nella notte… la polonaise di Chopin…
Mi chiamano i clavicordi
nel silenzio rigonfio di pena
scorrono sulla città gli accordi
di tasti bianchi come sudari…
La fine… lascio cader le braccia …
Torna la polonaise nelle casse armoniche…
Resto nel buio e penso che fa male
aver la finestra da quel lato della strada…
(*) Poliziotto, guardia, in tedesco
envoyé par B.B. - 15/3/2020 - 22:54
×
![]()
Versi di Władysław Szlengel (1914-1943)
Pubblicati in diverse raccolte, tra le quali "Co czytałem umarłym : wiersze getta warszawskiego" ("Cosa leggevo ai morti. Poesie del ghetto di Varsavia"), a cura di Irena Maciejewska (1977)
Messi in musica da Wojciech Solarz e compagni e da Hanna Klepacka.
Testo trovato su questo sito dedicato all'autore, creato da Halina Birenbaum e Ada Holtzman Israel nel 2003, in occasione dei 60 anni dall'insurrezione del Ghetto di Varsavia.
Władysław Szlengel, dagli anni 30 e fino alla sua morte – quando fu massacrato come altri 13.000 ebrei nel corso della repressione nazista dell'insurrezione del Ghetto di Varsavia – è stato uno dei più importanti poeti e scrittori di canzoni e per il cabaret polacchi, infaticabile organizzatore della vita culturale del Ghetto fin dalla sua costituzione nel 1940.