Словно бритва, рассвет полоснул по глазам,
Отворились курки, как волшебный сезам,
Появились стрелки, на помине легки,
И взлетели стрекозы с протухшей реки,
И потеха пошла - в две руки, в две руки!
Мы легли на живот и убрали клыки.
Даже тот, даже тот, кто нырял под флажки,
Чуял ловчие ямы подушками лап,
Тот, кого даже пуля догнать не могла б, -
Тоже в страхе взопрел и прилег, и ослаб.
Чтобы жизнь улыбалась волкам - не слыхал,
Зря мы любим ее, однолюбы.
Вот у смерти - красивый широкий оскал
И здоровые, крепкие зубы.
Улыбнемся же волчей ухмылкой врагу, -
Псам еще не намылены холки!
Но на татуированном кровью снегу -
Наша роспись: мы больше не волки!
Мы ползли, по-собачьи хвосты подобрав,
К небесам удивленные морды задрав:
Либо с неба возмездье на нас пролилось,
Либо света конец - и в мозгах перекос, -
Только били нас в рост из железных стрекоз.
Кровью вымокли мы под свинцовым дождём -
И смирились, решив: всё равно не уйдём!
Животами горячими плавили снег.
Эту бойню затеял не Бог, - человек:
Улетающим - влет, убегающим - вбег...
Свора псов, ты со стаей моей не вяжись,
В равной сваре - за нами удача.
Волки мы - хороша наша волчая жизнь,
Вы собаки - и смерть вам собачья!
Улыбнемся же волчей ухмылкой врагу,
Чтобы в корне пресечь кривотолки.
Но на татуированном кровью снегу -
Наша роспись: мы больше не волки!
К лесу, - там хоть немногих из вас сберегу!
К лесу, волки, - труднее убить на бегу!
Уносите же ноги, спасайте щенков!
Я мечусь на глазах полупьяных стрелков
И скликаю заблудшие души волков.
Те, кто жив, затаились на том берегу.
Что могу я один? Ничего не могу!
Отказали глаза, притупилось чутьё...
Где вы, волки, былое лесное зверьё,
Где же ты, желтоглазое племя моё?!
...Я живу, но теперь окружают меня
Звери, волчих не знавшие кличей, -
Это псы, отдаленная наша родня,
Мы их раньше считали добычей.
Улыбаюсь я волчей ухмылкой врагу,
Обнажаю гнилые осколки.
Но на татуированном кровью снегу -
Наша роспись: мы больше не волки!
Отворились курки, как волшебный сезам,
Появились стрелки, на помине легки,
И взлетели стрекозы с протухшей реки,
И потеха пошла - в две руки, в две руки!
Мы легли на живот и убрали клыки.
Даже тот, даже тот, кто нырял под флажки,
Чуял ловчие ямы подушками лап,
Тот, кого даже пуля догнать не могла б, -
Тоже в страхе взопрел и прилег, и ослаб.
Чтобы жизнь улыбалась волкам - не слыхал,
Зря мы любим ее, однолюбы.
Вот у смерти - красивый широкий оскал
И здоровые, крепкие зубы.
Улыбнемся же волчей ухмылкой врагу, -
Псам еще не намылены холки!
Но на татуированном кровью снегу -
Наша роспись: мы больше не волки!
Мы ползли, по-собачьи хвосты подобрав,
К небесам удивленные морды задрав:
Либо с неба возмездье на нас пролилось,
Либо света конец - и в мозгах перекос, -
Только били нас в рост из железных стрекоз.
Кровью вымокли мы под свинцовым дождём -
И смирились, решив: всё равно не уйдём!
Животами горячими плавили снег.
Эту бойню затеял не Бог, - человек:
Улетающим - влет, убегающим - вбег...
Свора псов, ты со стаей моей не вяжись,
В равной сваре - за нами удача.
Волки мы - хороша наша волчая жизнь,
Вы собаки - и смерть вам собачья!
Улыбнемся же волчей ухмылкой врагу,
Чтобы в корне пресечь кривотолки.
Но на татуированном кровью снегу -
Наша роспись: мы больше не волки!
К лесу, - там хоть немногих из вас сберегу!
К лесу, волки, - труднее убить на бегу!
Уносите же ноги, спасайте щенков!
Я мечусь на глазах полупьяных стрелков
И скликаю заблудшие души волков.
Те, кто жив, затаились на том берегу.
Что могу я один? Ничего не могу!
Отказали глаза, притупилось чутьё...
Где вы, волки, былое лесное зверьё,
Где же ты, желтоглазое племя моё?!
...Я живу, но теперь окружают меня
Звери, волчих не знавшие кличей, -
Это псы, отдаленная наша родня,
Мы их раньше считали добычей.
Улыбаюсь я волчей ухмылкой врагу,
Обнажаю гнилые осколки.
Но на татуированном кровью снегу -
Наша роспись: мы больше не волки!
envoyé par Flavio Poltronieri - 7/2/2018 - 20:35
Langue: italien
Versione italiana di Flavio Poltronieri
LA CACCIA CON L'ELICOTTERO
L'alba, come un rasoio, ci ha strappato gli occhi
Ci hanno svegliati i grilletti dei fucili
Subito dopo sono apparsi i tiratori
Le libellule sono decollate dal fiume fangoso
E la festa può infine scatenarsi
Ci sdraiamo sul ventre e ritiriamo le zanne
Anche quello nascosto, rintanato sotto le bandierine
Che percepisce le trappole con i polpastrelli delle zampe
Anche quello al riparo dalle pallottole
Si adagia e trema, paralizzato dal terrore
Sorridiamo al nemico con il nostro rictus di lupo
Per spaventarlo almeno un momento
Il nostro sangue come tatuaggio sulla neve
Firma la confessione: «Non siamo più lupi»
La vita non ha mai sorriso ai lupi
La nostra passione per lei è senza senso
La morte invece mostra il suo gran sorriso
Con denti tutti sani e forti
Rannicchiati, con la coda fra le zampe, come cani
Alziamo verso i cieli le nostre fauci stupite
Il castigo piove su di noi dall'alto del cielo
E' la fine del mondo o è la follia che invade i nostri cervelli?
Senza tregua le libellule d’acciaio ci mitragliano
Fradici di sangue sotto una pioggia di piombo
Siamo accerchiati, rassegnati a capitolare
Sotto i nostri ventri che bruciano, la neve si scioglie
L'uomo, non Dio, può divertirsi con un massacro
Sparare a chi vola o a chi fugge
Al nostro branco non si mescolano cani
Non avreste scampo in un combattimento alla pari
Lupi siamo, abbiamo vissuto e moriremo da lupi
E voi siete cani e morirete da cani
Sorridiamo al nemico con il nostro rictus di lupo
Per spaventarlo almeno un momento
Il nostro sangue come tatuaggio sulla neve
Firma la confessione: «Non siamo più lupi»
Verso la foresta, devo salvarne uno,
Verso la foresta, lupi, le pallottole talvolta mancano chi corre!
Zampe in spalla, salvate i cuccioli!
Sto correndo di fronte a dei cecchini ubriachi
E invoco le anime perse dei lupi
I sopravvissuti sono accovacciati sull'altra riva
Che cosa posso fare da solo? Nulla posso fare!
I miei occhi non vedono più, le narici non palpitano più
Dove siete, lupi, ieri fiere della foresta?
Dove sei, mio branco, dagli occhi dorati?
Io sono vivo, ma le belve mi circondano,
Le belve che ignorano il richiamo dei lupi
Questi cani, nostri lontani parenti
Che un tempo erano prede.
Con il mio ghigno di lupo sorrido al nemico
Mettendo a nudo le mie zanne putride
Il nostro sangue come tatuaggio sulla neve
Firma la confessione: «Non siamo più lupi»
L'alba, come un rasoio, ci ha strappato gli occhi
Ci hanno svegliati i grilletti dei fucili
Subito dopo sono apparsi i tiratori
Le libellule sono decollate dal fiume fangoso
E la festa può infine scatenarsi
Ci sdraiamo sul ventre e ritiriamo le zanne
Anche quello nascosto, rintanato sotto le bandierine
Che percepisce le trappole con i polpastrelli delle zampe
Anche quello al riparo dalle pallottole
Si adagia e trema, paralizzato dal terrore
Sorridiamo al nemico con il nostro rictus di lupo
Per spaventarlo almeno un momento
Il nostro sangue come tatuaggio sulla neve
Firma la confessione: «Non siamo più lupi»
La vita non ha mai sorriso ai lupi
La nostra passione per lei è senza senso
La morte invece mostra il suo gran sorriso
Con denti tutti sani e forti
Rannicchiati, con la coda fra le zampe, come cani
Alziamo verso i cieli le nostre fauci stupite
Il castigo piove su di noi dall'alto del cielo
E' la fine del mondo o è la follia che invade i nostri cervelli?
Senza tregua le libellule d’acciaio ci mitragliano
Fradici di sangue sotto una pioggia di piombo
Siamo accerchiati, rassegnati a capitolare
Sotto i nostri ventri che bruciano, la neve si scioglie
L'uomo, non Dio, può divertirsi con un massacro
Sparare a chi vola o a chi fugge
Al nostro branco non si mescolano cani
Non avreste scampo in un combattimento alla pari
Lupi siamo, abbiamo vissuto e moriremo da lupi
E voi siete cani e morirete da cani
Sorridiamo al nemico con il nostro rictus di lupo
Per spaventarlo almeno un momento
Il nostro sangue come tatuaggio sulla neve
Firma la confessione: «Non siamo più lupi»
Verso la foresta, devo salvarne uno,
Verso la foresta, lupi, le pallottole talvolta mancano chi corre!
Zampe in spalla, salvate i cuccioli!
Sto correndo di fronte a dei cecchini ubriachi
E invoco le anime perse dei lupi
I sopravvissuti sono accovacciati sull'altra riva
Che cosa posso fare da solo? Nulla posso fare!
I miei occhi non vedono più, le narici non palpitano più
Dove siete, lupi, ieri fiere della foresta?
Dove sei, mio branco, dagli occhi dorati?
Io sono vivo, ma le belve mi circondano,
Le belve che ignorano il richiamo dei lupi
Questi cani, nostri lontani parenti
Che un tempo erano prede.
Con il mio ghigno di lupo sorrido al nemico
Mettendo a nudo le mie zanne putride
Il nostro sangue come tatuaggio sulla neve
Firma la confessione: «Non siamo più lupi»
Langue: anglais
Traduzione inglese / English translation / Traduction anglaise: Bill Everett
WHERE ARE YOU, WOLVES?
Like a razor, dawn slashed the eyes,
And triggers were opened like "open Sesame."
Speak of the devil! Shooters appeared,
"Dragonflies" flew up from the rotting river,
And the fun started up in full swing, in full swing.
We lay on our bellies and hid our fangs.
Even he, even he who dove under the flags,
Who sensed the wolf holes with his paw pads,
Lay down and froze in fear - and weakened.
I haven’t heard that life should smile on wolves.
In vain we love life, faithful unto death.
And Death has beautiful teeth widely bared,
They are healthy, large teeth.
So smile your wolfish grins at the enemy,
At the hounds with as yet unchewed up haunches.
But on the snow tattooed in blood
Is your picture: We’re no longer wolves!
We crawled with our tails tucked up in dog-speak,
Raised tattered muzzles in surprise to the skies.
Either it’s a retribution spilled on you from above
Or it’s the end of the world - and a twisting of minds.
Only they’ve hit you in full from the iron "dragonflies."
We got soaked with blood under a rain of lead -
We submitted, decided: All the same, we won’t get away!
We melted the snow with our burning hot bellies.
This slaughter house was born not from God but from Man!
Fliers are caught in flight, fleers are caught in running.
You dog pack, you can’t mix in with my pack.
In an equal mix-up, the luck is with us.
We are wolves! Our wolf life is good.
You’re dogs, and your death is a dog’s death!
We smile our wolfish grins at the enemy,
At the hounds with as yet unchewed up haunches.
But on the snow tattooed in blood
Is your picture: We’re no longer wolves!
To the forest! I’ll save at least some of you there!
To the forest, wolves! You’re harder to kill on the run!
Hey, shake a leg, get a move on! Save the puppies!
I scurry and skelter under the eyes of half-drunk shooters,
Gathering together the strayed souls of the wolves.
The one who’s alive was hidden on that shore.
What can I do alone? I can do nothing!
My fangs were blunted, my senses betrayed...
Where are you, wolves, the former forest beast?
Just where are you, my yellow-eyed tribe?!
I am living, but beasts surround me now
That never knew the calls of the wolves.
They’re dogs, our far-distant kin,
And we used to take them as our prey.
I smile my wolfish grin at the enemy,
Bare my rotten stubs of teeth.
And on the snow tattooed in blood
Is your picture: We’re no longer wolves!
Like a razor, dawn slashed the eyes,
And triggers were opened like "open Sesame."
Speak of the devil! Shooters appeared,
"Dragonflies" flew up from the rotting river,
And the fun started up in full swing, in full swing.
We lay on our bellies and hid our fangs.
Even he, even he who dove under the flags,
Who sensed the wolf holes with his paw pads,
Lay down and froze in fear - and weakened.
I haven’t heard that life should smile on wolves.
In vain we love life, faithful unto death.
And Death has beautiful teeth widely bared,
They are healthy, large teeth.
So smile your wolfish grins at the enemy,
At the hounds with as yet unchewed up haunches.
But on the snow tattooed in blood
Is your picture: We’re no longer wolves!
We crawled with our tails tucked up in dog-speak,
Raised tattered muzzles in surprise to the skies.
Either it’s a retribution spilled on you from above
Or it’s the end of the world - and a twisting of minds.
Only they’ve hit you in full from the iron "dragonflies."
We got soaked with blood under a rain of lead -
We submitted, decided: All the same, we won’t get away!
We melted the snow with our burning hot bellies.
This slaughter house was born not from God but from Man!
Fliers are caught in flight, fleers are caught in running.
You dog pack, you can’t mix in with my pack.
In an equal mix-up, the luck is with us.
We are wolves! Our wolf life is good.
You’re dogs, and your death is a dog’s death!
We smile our wolfish grins at the enemy,
At the hounds with as yet unchewed up haunches.
But on the snow tattooed in blood
Is your picture: We’re no longer wolves!
To the forest! I’ll save at least some of you there!
To the forest, wolves! You’re harder to kill on the run!
Hey, shake a leg, get a move on! Save the puppies!
I scurry and skelter under the eyes of half-drunk shooters,
Gathering together the strayed souls of the wolves.
The one who’s alive was hidden on that shore.
What can I do alone? I can do nothing!
My fangs were blunted, my senses betrayed...
Where are you, wolves, the former forest beast?
Just where are you, my yellow-eyed tribe?!
I am living, but beasts surround me now
That never knew the calls of the wolves.
They’re dogs, our far-distant kin,
And we used to take them as our prey.
I smile my wolfish grin at the enemy,
Bare my rotten stubs of teeth.
And on the snow tattooed in blood
Is your picture: We’re no longer wolves!
envoyé par Juha Rämö - 7/2/2018 - 23:56
Langue: allemand
Traduzione tedesca / German translation / Traduction allemande / Deutsche Übersetzung: Reinhold Andert
ENDE DER WOLFSJAGD
Morgendämmern zerschneidet die Augen wie Stahl,
Gewehrschlösser öffnen sich mit einemmal,
Wie Gespenster, so tauchen die Jäger hier auf,
An dem Fluß ziehen Eisenlibellen herauf,
Eine blutige Orgie nimmt ihren Lauf.
Alle suchten zu fliehn, ihre Zähne versteckt,
Sogar der, der vor Fähnchen zurück nicht geschreckt,
War mit Pfoten beinah in den Wolfsfallen drin.
Selbst für den, der davonkäm, hätt es keinen Sinn,
Und in Angstschweiß gebadet schmiß er sich lang hin.
Daß das Leben die Wölfe verwöhnt, nie gehört!
Also sei auf das Leben gepfiffen.
Doch der Tod, dessen widriges Lächeln betört,
Hat die Zähne komplett und geschliffen.
Und mit Wolfslächeln wird jetzt der Feind anvisiert,
Ruhig sind seine Hunde geblieben.
Dieses Schneefeld ist mit unserm Blut tätowiert:
Sind nicht Wölfe mehr, steht dort geschrieben.
Wie die Hunde gekrochen, den Schwanz eingeklemmt,
Und die staunenden Fressen nach oben gestemmt.
Was für eine Vergeltung kommt auf uns herab?
Weltenende? Ob ich sie wohl noch alle hab?
Aus den Eisenlibellen, da knallt man uns ab.
Unter Bleiregen badeten wir uns im Blut.
Nur nicht fliehen - das Denken daran tat uns gut.
Heiße Bäuche, der Schnee wird zum Schmelzen gebracht.
Nein, nicht Gott, sondern Menschen begannen die Schlacht,
Haben Fliehende hinterrücks niedergemacht.
He, ihr hündischen Rudel, folgt nicht meiner Schar,
Wenn es Recht gibt, muß sich das Blatt wenden.
Wir sind Wölfe! Das Wolfsleben ist wunderbar!
Ihr müßt hündisch, ihr Hunde, verenden!
Und mit Wolfslächeln wird jetzt der Feind anvisiert,
Damit später kein Tratsch wird betrieben.
Dieses Schneefeld ist mit unserm Blut tätowiert:
Sind nicht Wölfe mehr, steht dort geschrieben.
In den Wald! Er schützt manche von euch vorm Gewehr.
In den Wald! Denn beim Rennen, da trifft man uns schwer.
Rettet Jungwölfe, daß sich nur keiner verlier!
Vor betrunkenen Scharfschützen wälz ich mich hier,
Ruf die Seelen verlaufener Junger zu mir.
Die sich drüben versteckt haben, werden noch sein.
Aber ich? Was jetzt machen? Nichts kann ich allein.
Auch mein Spürsinn läßt nach, meine Augen sind leer.
Wo seid ihr, Wölfe, Tiere des Waldes bisher?
Bist du, Stamm mit den Augen, den gelben, nicht mehr?
Ja, ich lebe, doch werd ich von Tieren umkreist,
Die die Wolfsrufe nicht mehr erkannten.
Früher fraßen wir sie, doch jetzt wurden sie dreist -
Hunde, unsre entfernten Verwandten.
Und mit Wolfslächeln wird jetzt der Feind anvisiert,
Nur noch Zahnreste sind mir geblieben.
Dieses Schneefeld ist mit unserm Blut tätowiert:
Sind nicht Wölfe mehr, steht dort geschrieben.
Morgendämmern zerschneidet die Augen wie Stahl,
Gewehrschlösser öffnen sich mit einemmal,
Wie Gespenster, so tauchen die Jäger hier auf,
An dem Fluß ziehen Eisenlibellen herauf,
Eine blutige Orgie nimmt ihren Lauf.
Alle suchten zu fliehn, ihre Zähne versteckt,
Sogar der, der vor Fähnchen zurück nicht geschreckt,
War mit Pfoten beinah in den Wolfsfallen drin.
Selbst für den, der davonkäm, hätt es keinen Sinn,
Und in Angstschweiß gebadet schmiß er sich lang hin.
Daß das Leben die Wölfe verwöhnt, nie gehört!
Also sei auf das Leben gepfiffen.
Doch der Tod, dessen widriges Lächeln betört,
Hat die Zähne komplett und geschliffen.
Und mit Wolfslächeln wird jetzt der Feind anvisiert,
Ruhig sind seine Hunde geblieben.
Dieses Schneefeld ist mit unserm Blut tätowiert:
Sind nicht Wölfe mehr, steht dort geschrieben.
Wie die Hunde gekrochen, den Schwanz eingeklemmt,
Und die staunenden Fressen nach oben gestemmt.
Was für eine Vergeltung kommt auf uns herab?
Weltenende? Ob ich sie wohl noch alle hab?
Aus den Eisenlibellen, da knallt man uns ab.
Unter Bleiregen badeten wir uns im Blut.
Nur nicht fliehen - das Denken daran tat uns gut.
Heiße Bäuche, der Schnee wird zum Schmelzen gebracht.
Nein, nicht Gott, sondern Menschen begannen die Schlacht,
Haben Fliehende hinterrücks niedergemacht.
He, ihr hündischen Rudel, folgt nicht meiner Schar,
Wenn es Recht gibt, muß sich das Blatt wenden.
Wir sind Wölfe! Das Wolfsleben ist wunderbar!
Ihr müßt hündisch, ihr Hunde, verenden!
Und mit Wolfslächeln wird jetzt der Feind anvisiert,
Damit später kein Tratsch wird betrieben.
Dieses Schneefeld ist mit unserm Blut tätowiert:
Sind nicht Wölfe mehr, steht dort geschrieben.
In den Wald! Er schützt manche von euch vorm Gewehr.
In den Wald! Denn beim Rennen, da trifft man uns schwer.
Rettet Jungwölfe, daß sich nur keiner verlier!
Vor betrunkenen Scharfschützen wälz ich mich hier,
Ruf die Seelen verlaufener Junger zu mir.
Die sich drüben versteckt haben, werden noch sein.
Aber ich? Was jetzt machen? Nichts kann ich allein.
Auch mein Spürsinn läßt nach, meine Augen sind leer.
Wo seid ihr, Wölfe, Tiere des Waldes bisher?
Bist du, Stamm mit den Augen, den gelben, nicht mehr?
Ja, ich lebe, doch werd ich von Tieren umkreist,
Die die Wolfsrufe nicht mehr erkannten.
Früher fraßen wir sie, doch jetzt wurden sie dreist -
Hunde, unsre entfernten Verwandten.
Und mit Wolfslächeln wird jetzt der Feind anvisiert,
Nur noch Zahnreste sind mir geblieben.
Dieses Schneefeld ist mit unserm Blut tätowiert:
Sind nicht Wölfe mehr, steht dort geschrieben.
envoyé par Juha Rämö - 7/2/2018 - 23:58
Langue: hébreu
Translated by Zorah Anapolsky
מצוד ממסוקים
כמו סכין הזריחה את העין חתכה
ועלו צלפים משרידי חשיכה
האויר הטעון דאגה - נתפקע
וירדו דַבּוּרים בקולות שאגה
והתחילה ישר חגיגה. חגיגה.
על הבטן נשכבנו, החבאנו ניבים
ואפילו אחד שחתך לדגלים,
שכמו שד מעל קצה המלכודת החליק
שאותו הכדור לא יכול להשיג
גם כזה - לח מפחד קרס, לא החזיק.
מי שמע שזאב יחייכו לו חייו.
סתם נדבקנו בם כמו עלוקות.
הנה מוות - חיוך לו, יפה ורחב
ושיניים בריאות, חזקות.
בחיוך של זאב נחייך לאויב
את חיינו במוות השלכנו.
על השלג המקועקע בכאב
חתימה: זה יותר לא אנחנו.
על השלג שרכנו זנב מקופל
בפנים נדהמות הסתכלנו אל על
משמים הועידו עלינו נקם
או אולי השתגענו, או סוף העולם
רק צלפו בנו אש דַבּוּרי האדם.
דם נרטבנו כליל תחת גשם ברזל
והשלמנו, הבנו שלא נינצל
תחת בטן לוהטת השלג נימוֹס
זה - אדם, מידם אין פליטה ומחוֹס
הפורחים - למעוף, הבורחים - למנוס!
הכלבים! תנבחו ממרחק, עבדים!
בקטטה - תרוטשו דם על חֵלב.
זאבים אנו, לנו מגיע חיים
ואתם, שתמותו בני כלב!
בחיוך זאבים נחייך כנגדם
כי למות מות כלבים לא הבטחנו.
אך על שלג מקועקעת בדם
חתימה: זה יותר לא אנחנו
אל היער! לא לכולם עוד אבדה העצה!
רוצו! קשה להרוג בריצה!
תתפסו ת'רגליים, תצילו גורים!
אני רץ מול עיני צלפים שיכורים
וקורא, מנסה לנתב נשארים.
מי שחי - מתחבאים אחרי הנהר
מה אוכל לבדי? שום דבר! שום דבר!
כהתה הראות, חוש הריח בגד
אֵי חיות שלשמם כל היער רעד
אַן אתם, בני שבטי צהובי המבט?
עוד שורד, אבל הנה - אותי מכתרים
יצורים, זייפני קריאות ערב
זה קרובינו המרוחקים, זה כלבים.
בעבר - הם היו לנו טרף!
אחייך לעברם בחיוך התרסה.
כשאמות - אל תאמרו שנוצחנו,
על השלג מאדימה, נמסה
חתימה: זה יותר לא אנחנו!
כמו סכין הזריחה את העין חתכה
ועלו צלפים משרידי חשיכה
האויר הטעון דאגה - נתפקע
וירדו דַבּוּרים בקולות שאגה
והתחילה ישר חגיגה. חגיגה.
על הבטן נשכבנו, החבאנו ניבים
ואפילו אחד שחתך לדגלים,
שכמו שד מעל קצה המלכודת החליק
שאותו הכדור לא יכול להשיג
גם כזה - לח מפחד קרס, לא החזיק.
מי שמע שזאב יחייכו לו חייו.
סתם נדבקנו בם כמו עלוקות.
הנה מוות - חיוך לו, יפה ורחב
ושיניים בריאות, חזקות.
בחיוך של זאב נחייך לאויב
את חיינו במוות השלכנו.
על השלג המקועקע בכאב
חתימה: זה יותר לא אנחנו.
על השלג שרכנו זנב מקופל
בפנים נדהמות הסתכלנו אל על
משמים הועידו עלינו נקם
או אולי השתגענו, או סוף העולם
רק צלפו בנו אש דַבּוּרי האדם.
דם נרטבנו כליל תחת גשם ברזל
והשלמנו, הבנו שלא נינצל
תחת בטן לוהטת השלג נימוֹס
זה - אדם, מידם אין פליטה ומחוֹס
הפורחים - למעוף, הבורחים - למנוס!
הכלבים! תנבחו ממרחק, עבדים!
בקטטה - תרוטשו דם על חֵלב.
זאבים אנו, לנו מגיע חיים
ואתם, שתמותו בני כלב!
בחיוך זאבים נחייך כנגדם
כי למות מות כלבים לא הבטחנו.
אך על שלג מקועקעת בדם
חתימה: זה יותר לא אנחנו
אל היער! לא לכולם עוד אבדה העצה!
רוצו! קשה להרוג בריצה!
תתפסו ת'רגליים, תצילו גורים!
אני רץ מול עיני צלפים שיכורים
וקורא, מנסה לנתב נשארים.
מי שחי - מתחבאים אחרי הנהר
מה אוכל לבדי? שום דבר! שום דבר!
כהתה הראות, חוש הריח בגד
אֵי חיות שלשמם כל היער רעד
אַן אתם, בני שבטי צהובי המבט?
עוד שורד, אבל הנה - אותי מכתרים
יצורים, זייפני קריאות ערב
זה קרובינו המרוחקים, זה כלבים.
בעבר - הם היו לנו טרף!
אחייך לעברם בחיוך התרסה.
כשאמות - אל תאמרו שנוצחנו,
על השלג מאדימה, נמסה
חתימה: זה יותר לא אנחנו!
envoyé par Maxim Zhak - 17/12/2018 - 08:41
×
![]()
Credo si potrebbe considerarlo seguito e anche conclusione de “La caccia ai lupi”.
Venne anche inserito all'inizio della proiezione di “Le fond de l'air est rouge” di Chris Marker.