Я только малость объясню в стихе,
На все я не имею полномочий...
Я был зачат, как нужно, во грехе, -
В поту и нервах первой брачной ночи.
Я знал, что, отрываясь от земли, -
Чем выше мы, тем жестче и суровей.
Я шел спокойно прямо в короли
И вел себя наследным принцем крови.
Я знал - все будет так, как я хочу.
Я не бывал внакладе и в уроне.
Мои друзья по школе и мечу
Служили мне, как их отцы - короне.
Не думал я над тем, что говорю,
И с легкостью слова бросал на ветер -
Мне верили и так, как главарю,
Все высокопоставленные дети.
Пугались нас ночные сторожа,
Как оспою, болело время нами.
Я спал на кожах, мясо ел с ножа
И злую лошадь мучил стременами.
Я знал, мне будет сказано: "Цари!" -
Клеймо на лбу мне рок с рожденья выжег,
И я пьянел среди чеканных сбруй.
Был терпелив к насилью слов и книжек.
Я улыбаться мог одним лишь ртом,
А тайный взгляд, когда он зол и горек,
Умел скрывать, воспитанный шутом.
Шут мертв теперь: "Аминь!" Бедняга! Йорик!
Но отказался я от дележа
Наград, добычи, славы, привилегий.
Вдруг стало жаль мне мертвого пажа...
Я объезжал зеленые побеги.
Я позабыл охотничий азарт,
Возненавидел и борзых, и гончих,
Я от подранка гнал коня назад
И плетью бил загонщиков и ловчих.
Я видел - наши игры с каждым днем
Все больше походили на бесчинства.
В проточных водах по ночам, тайком
Я отмывался от дневного свинства.
Я прозревал, глупея с каждым днем,
Я прозевал домашние интриги.
Не нравился мне век и люди в нем
Не нравились. И я зарылся в книги.
Мой мозг, до знаний жадный как паук,
Все постигал: недвижность и движенье.
Но толка нет от мыслей и наук,
Когда повсюду им опроверженье.
С друзьями детства перетерлась нить, -
Нить Ариадны оказалась схемой.
Я бился над вопросом "быть, не быть",
Как над неразрешимою дилеммой.
Но вечно, вечно плещет море бед.
В него мы стрелы мечем - в сито просо,
Отсеивая призрачный ответ
От вычурного этого вопроса.
Зов предков слыша сквозь затихший гул,
Пошел на зов, - сомненья крались с тылу,
Груз тяжких дум наверх меня тянул,
А крылья плоти вниз влекли, в могилу.
В непрочный сплав меня спаяли дни -
Едва застыв, он начал расползаться.
Я пролил кровь, как все, и, как они,
Я не сумел от мести отказаться.
А мой подъем пред смертью - есть провал.
Офелия! Я тленья не приемлю.
Но я себя убийством уравнял
С тем, с кем я лег в одну и ту же землю.
Я, Гамлет, я насилье презирал,
Я наплевал на Датскую корону.
Но в их глазах - за трон я глотки рвал
И убивал соперника по трону.
Но гениальный всплеск похож на бред,
В рождении смерть проглядывает косо.
А мы все ставим каверзный ответ
И не находим нужного вопроса.
1972
На все я не имею полномочий...
Я был зачат, как нужно, во грехе, -
В поту и нервах первой брачной ночи.
Я знал, что, отрываясь от земли, -
Чем выше мы, тем жестче и суровей.
Я шел спокойно прямо в короли
И вел себя наследным принцем крови.
Я знал - все будет так, как я хочу.
Я не бывал внакладе и в уроне.
Мои друзья по школе и мечу
Служили мне, как их отцы - короне.
Не думал я над тем, что говорю,
И с легкостью слова бросал на ветер -
Мне верили и так, как главарю,
Все высокопоставленные дети.
Пугались нас ночные сторожа,
Как оспою, болело время нами.
Я спал на кожах, мясо ел с ножа
И злую лошадь мучил стременами.
Я знал, мне будет сказано: "Цари!" -
Клеймо на лбу мне рок с рожденья выжег,
И я пьянел среди чеканных сбруй.
Был терпелив к насилью слов и книжек.
Я улыбаться мог одним лишь ртом,
А тайный взгляд, когда он зол и горек,
Умел скрывать, воспитанный шутом.
Шут мертв теперь: "Аминь!" Бедняга! Йорик!
Но отказался я от дележа
Наград, добычи, славы, привилегий.
Вдруг стало жаль мне мертвого пажа...
Я объезжал зеленые побеги.
Я позабыл охотничий азарт,
Возненавидел и борзых, и гончих,
Я от подранка гнал коня назад
И плетью бил загонщиков и ловчих.
Я видел - наши игры с каждым днем
Все больше походили на бесчинства.
В проточных водах по ночам, тайком
Я отмывался от дневного свинства.
Я прозревал, глупея с каждым днем,
Я прозевал домашние интриги.
Не нравился мне век и люди в нем
Не нравились. И я зарылся в книги.
Мой мозг, до знаний жадный как паук,
Все постигал: недвижность и движенье.
Но толка нет от мыслей и наук,
Когда повсюду им опроверженье.
С друзьями детства перетерлась нить, -
Нить Ариадны оказалась схемой.
Я бился над вопросом "быть, не быть",
Как над неразрешимою дилеммой.
Но вечно, вечно плещет море бед.
В него мы стрелы мечем - в сито просо,
Отсеивая призрачный ответ
От вычурного этого вопроса.
Зов предков слыша сквозь затихший гул,
Пошел на зов, - сомненья крались с тылу,
Груз тяжких дум наверх меня тянул,
А крылья плоти вниз влекли, в могилу.
В непрочный сплав меня спаяли дни -
Едва застыв, он начал расползаться.
Я пролил кровь, как все, и, как они,
Я не сумел от мести отказаться.
А мой подъем пред смертью - есть провал.
Офелия! Я тленья не приемлю.
Но я себя убийством уравнял
С тем, с кем я лег в одну и ту же землю.
Я, Гамлет, я насилье презирал,
Я наплевал на Датскую корону.
Но в их глазах - за трон я глотки рвал
И убивал соперника по трону.
Но гениальный всплеск похож на бред,
В рождении смерть проглядывает косо.
А мы все ставим каверзный ответ
И не находим нужного вопроса.
1972
envoyé par Vyacheslav Chetin - 10/1/2013 - 00:13
Langue: anglais
Versione inglese di Vyacheslav Chetin
MY HAMLET
I’ll just explain a thing or two in verse:
Alas, with full account, I’m not invested…
I was conceived in sin, as you would guess, -
In sweat and jitters of the night of wedding.
I was aware that taking off the ground,
As we ascend, we grow thick-skinned and cruel.
I strode forth, calm and upright, to be crowned
And, born in wedlock, acted as Prince Royal.
I knew that all would be the way I wished.
I never lost and always had a fair chunk.
My school and fencing mates obeyed my will
Like fathers theirs obeyed the Crown of Denmark.
I didn’t care about the things I said,
And carelessly squandered my avowals –
All noble kids believed me all the same,
Assenting to my primacy of power.
We startled watchmen on a beat at night,
The time was ailing with us, like with smallpox.
I slept on skins, ate, picking meat off knife,
And harrowed an unruly horse with stirrups .
I knew, one day, I would be prompted ‘Reign!’ –
My brow was branded by my lot on birthday.
Beside chased harnesses, I felt like crazed,
And stoically endured duress of learning.
I mastered smiling only with my mouth,
Whereas a covert look was cross and choleric
For I’d been fostered by my father’s clown.
Alas, that jester’s dead. Amen! Poor Yorick!
Yet I refused to have a share in takes
Of glory, privileges, plunders, tributes.
I pitied suddenly a page, who'd passed away…
I tried to do no harm to tender green shoots.
And I gave up the ghost on hunter’s zest,
I was grossed out by coursers, hounds and beagles,
From wounded game, I held my horse at length,
Chastising huntsmen, and pursuers, and beaters.
Aware that our pastime, day by day,
Increasingly reminded of mistreatment,
I washed the daily swinishness away
In running water late at night in secret.
It dawned on me that, getting sore in mind,
I failed to note domestic folk intriguing.
I didn’t like the age, nor did I like
The people in it. And I took to reading.
As avid as a greedy spider, brains
Grasped everything I studied: rest and motion.
But sciences and thoughts were plainly vain,
Since everything was their controversion.
The ties with playmates came to fray away:
The Ariadne’s thread turned out a game plan.
“To be or not to be” – I tried to weigh
And failed to see the key to this dilemma.
A sea of troubles, though, keeps raging high.
We're shooting at it, millet at a bolter,
Removing chancy answers thereby,
Apart from this sophisticated poser.
I heard my father’s call through dying hum
And followed it, pursued by creeping doubts;
A heavy load of musings tugged me up,
While carnal wings lugged down, into the ground.
The stuff, days welded me from, had been frail
And given at the seams, while indurating,
And I shed blood like others, and, like they,
I turned out weak to waive retaliating.
My last success was, in the end, my fall.
Ophelia! Afterlife is not decayin’.
But I became a murderer, therefore
No better than the one, who I had slain.
It’s I, prince Hamlet, I abhorred duress,
I could care less about the Danish Crown, and
Yet they suspected me of breaking necks
Thus getting rid of rivalry for power.
But bright insights are apt to look like craze,
At birth, a fatal end peeps out askance. And
Perplexing are the answers that we raise,
And no one sees the question to be answered.
I’ll just explain a thing or two in verse:
Alas, with full account, I’m not invested…
I was conceived in sin, as you would guess, -
In sweat and jitters of the night of wedding.
I was aware that taking off the ground,
As we ascend, we grow thick-skinned and cruel.
I strode forth, calm and upright, to be crowned
And, born in wedlock, acted as Prince Royal.
I knew that all would be the way I wished.
I never lost and always had a fair chunk.
My school and fencing mates obeyed my will
Like fathers theirs obeyed the Crown of Denmark.
I didn’t care about the things I said,
And carelessly squandered my avowals –
All noble kids believed me all the same,
Assenting to my primacy of power.
We startled watchmen on a beat at night,
The time was ailing with us, like with smallpox.
I slept on skins, ate, picking meat off knife,
And harrowed an unruly horse with stirrups .
I knew, one day, I would be prompted ‘Reign!’ –
My brow was branded by my lot on birthday.
Beside chased harnesses, I felt like crazed,
And stoically endured duress of learning.
I mastered smiling only with my mouth,
Whereas a covert look was cross and choleric
For I’d been fostered by my father’s clown.
Alas, that jester’s dead. Amen! Poor Yorick!
Yet I refused to have a share in takes
Of glory, privileges, plunders, tributes.
I pitied suddenly a page, who'd passed away…
I tried to do no harm to tender green shoots.
And I gave up the ghost on hunter’s zest,
I was grossed out by coursers, hounds and beagles,
From wounded game, I held my horse at length,
Chastising huntsmen, and pursuers, and beaters.
Aware that our pastime, day by day,
Increasingly reminded of mistreatment,
I washed the daily swinishness away
In running water late at night in secret.
It dawned on me that, getting sore in mind,
I failed to note domestic folk intriguing.
I didn’t like the age, nor did I like
The people in it. And I took to reading.
As avid as a greedy spider, brains
Grasped everything I studied: rest and motion.
But sciences and thoughts were plainly vain,
Since everything was their controversion.
The ties with playmates came to fray away:
The Ariadne’s thread turned out a game plan.
“To be or not to be” – I tried to weigh
And failed to see the key to this dilemma.
A sea of troubles, though, keeps raging high.
We're shooting at it, millet at a bolter,
Removing chancy answers thereby,
Apart from this sophisticated poser.
I heard my father’s call through dying hum
And followed it, pursued by creeping doubts;
A heavy load of musings tugged me up,
While carnal wings lugged down, into the ground.
The stuff, days welded me from, had been frail
And given at the seams, while indurating,
And I shed blood like others, and, like they,
I turned out weak to waive retaliating.
My last success was, in the end, my fall.
Ophelia! Afterlife is not decayin’.
But I became a murderer, therefore
No better than the one, who I had slain.
It’s I, prince Hamlet, I abhorred duress,
I could care less about the Danish Crown, and
Yet they suspected me of breaking necks
Thus getting rid of rivalry for power.
But bright insights are apt to look like craze,
At birth, a fatal end peeps out askance. And
Perplexing are the answers that we raise,
And no one sees the question to be answered.
envoyé par Vyacheslav Chetin - 10/1/2013 - 02:02
Langue: hébreu
translated by Maxim Zhak
http://max-dnepr.narod.ru/vvs.html
http://max-dnepr.narod.ru/vvs.html
המלט שלי
אני אסביר רק חלק בשירי –
איני רשאי לחשוף הכול כרגע...
הייתי נהרה כמו שצריך,
בליל-כלולות, ביזע וביגע.
ידעתי: כשלמעלה מטפסים
כך אנו מפתחים קשיחות היתר;
הלכתי כל הדרך לכסי
והתנהגתי כנסיך הכתר.
ידעתי, כי יהיה כרצוני,
לא הקדירוני אבדות או עצב,
וחבריי שמרו לי אמונים
כמו ששמרו אבותיהם לעצר.
דברים לקחתי לא ברצינות
ומילותיי זרקתי סתם לרוח -
גם כך כולם סביבי מהילדות
היו מאמינים לי בלי ויכוח.
הבהלנו את שומרי בית העלמין,
חלה בנו הזמן כמו בקצרת.
בשר צלוי אכלתי מסכין
ואת סוסי עיניתי עם משוורת.
ידעתי כי יגידו לי: "תשלוט!" -
אות הגורל צרוב לי מהולדת.
והשתגעתי בין הרתמות,
הייתי סובלני כלפי אי-צדק.
בקצה שפתיי יכולתי לחייך
ולהסתיר מבט לפי הצורך,
כך בזמנו ליצן אותי חינך, –
עכשיו הוא מת. אמן, שלימזל יוריק!..
אבל ויתרתי על החלוקה
של תהילה, כבוד, זכויות היתר:
על המשרת המת חשתי תוגה,
התחלתי לעקוף שתילים לפתע...
אני שכחתי להט של מצוד,
כלבי הציד שנאתי עד צמרמורת,
הכיתי את הציידים בשוט
והרצתיהו את סוסי אחורה.
ראיתי – משחקינו התמימים
מיום ליום קירבונו אל התופת, –
בעלטה, בתוך מים זורמים
טיהרתי את עצמי מהטינופת.
מרוב חוכמה נהייתי מטומטם,
החמצתי מזימות של האליטה.
נמאס לי מהזמן שלי וגם
מאנשים, אז לספרים פניתי.
מוחי הסקרני והחמדן
קלט הכול, מאלפא עד אומגה.
אך לא מועיל שום ידע ומדע,
כשמציאות מפרתם כול רגע.
חברי ילדות הפכו לאשליות,
חוט אריאדנה לא גילה ת'דרך.
תהיתי על "להיות או לא להיות",
כמו על איזו ברירה בלתי-נפתרת.
אך ים צרות – תמיד אותו הים,
אותו אנו דולים בלא תועלת,
ומנפים תשובה בת-הזיה
מתוך השאלה המבלבלת.
קול של קדומים שומע תוך שתיקה,
הלכתי אל הקול, אחוז בפחד,
עומס ספקות אל על אותי דחף,
אבל בשרי היה מושך לשחת.
לנתך רך גיבשו אותי ימים -
רק התמצק, וכבר רופף בלי כוח.
אני שפכתי דם כמו אחרים,
ולא יכולתי מנקימה לשכוח.
עלייתי – היא סוג של מפלה.
אופליה! בכך דיני נגזר כאן.
רצחתי, אך ביחד ממילא
עם הנרצח נופל לאותה קרקע.
חשתי סלידה כלפי האלימות,
בכס הדני לא ראיתי ערך, –
אך בעיניהם רק לשם מרות
נלחמתי והרגתי כל הדרך.
אך רשף גאוני חסר תקווה,
בעת לידה פורש שד מוות רשת.
ואנו מציבים את התשובה
מבלי לדעת שאלה נדרשת.
אני אסביר רק חלק בשירי –
איני רשאי לחשוף הכול כרגע...
הייתי נהרה כמו שצריך,
בליל-כלולות, ביזע וביגע.
ידעתי: כשלמעלה מטפסים
כך אנו מפתחים קשיחות היתר;
הלכתי כל הדרך לכסי
והתנהגתי כנסיך הכתר.
ידעתי, כי יהיה כרצוני,
לא הקדירוני אבדות או עצב,
וחבריי שמרו לי אמונים
כמו ששמרו אבותיהם לעצר.
דברים לקחתי לא ברצינות
ומילותיי זרקתי סתם לרוח -
גם כך כולם סביבי מהילדות
היו מאמינים לי בלי ויכוח.
הבהלנו את שומרי בית העלמין,
חלה בנו הזמן כמו בקצרת.
בשר צלוי אכלתי מסכין
ואת סוסי עיניתי עם משוורת.
ידעתי כי יגידו לי: "תשלוט!" -
אות הגורל צרוב לי מהולדת.
והשתגעתי בין הרתמות,
הייתי סובלני כלפי אי-צדק.
בקצה שפתיי יכולתי לחייך
ולהסתיר מבט לפי הצורך,
כך בזמנו ליצן אותי חינך, –
עכשיו הוא מת. אמן, שלימזל יוריק!..
אבל ויתרתי על החלוקה
של תהילה, כבוד, זכויות היתר:
על המשרת המת חשתי תוגה,
התחלתי לעקוף שתילים לפתע...
אני שכחתי להט של מצוד,
כלבי הציד שנאתי עד צמרמורת,
הכיתי את הציידים בשוט
והרצתיהו את סוסי אחורה.
ראיתי – משחקינו התמימים
מיום ליום קירבונו אל התופת, –
בעלטה, בתוך מים זורמים
טיהרתי את עצמי מהטינופת.
מרוב חוכמה נהייתי מטומטם,
החמצתי מזימות של האליטה.
נמאס לי מהזמן שלי וגם
מאנשים, אז לספרים פניתי.
מוחי הסקרני והחמדן
קלט הכול, מאלפא עד אומגה.
אך לא מועיל שום ידע ומדע,
כשמציאות מפרתם כול רגע.
חברי ילדות הפכו לאשליות,
חוט אריאדנה לא גילה ת'דרך.
תהיתי על "להיות או לא להיות",
כמו על איזו ברירה בלתי-נפתרת.
אך ים צרות – תמיד אותו הים,
אותו אנו דולים בלא תועלת,
ומנפים תשובה בת-הזיה
מתוך השאלה המבלבלת.
קול של קדומים שומע תוך שתיקה,
הלכתי אל הקול, אחוז בפחד,
עומס ספקות אל על אותי דחף,
אבל בשרי היה מושך לשחת.
לנתך רך גיבשו אותי ימים -
רק התמצק, וכבר רופף בלי כוח.
אני שפכתי דם כמו אחרים,
ולא יכולתי מנקימה לשכוח.
עלייתי – היא סוג של מפלה.
אופליה! בכך דיני נגזר כאן.
רצחתי, אך ביחד ממילא
עם הנרצח נופל לאותה קרקע.
חשתי סלידה כלפי האלימות,
בכס הדני לא ראיתי ערך, –
אך בעיניהם רק לשם מרות
נלחמתי והרגתי כל הדרך.
אך רשף גאוני חסר תקווה,
בעת לידה פורש שד מוות רשת.
ואנו מציבים את התשובה
מבלי לדעת שאלה נדרשת.
envoyé par Max-Dn - 25/11/2015 - 12:57
×
![]()
